בלוז לקלישאה מצוייה - South of Midnight

יש משחקים שאתה יודע מה תקבל מהם כבר מהשנייה הראשונה. ויש משחקים שמפתיעים אותך – לפעמים לטובה, לפעמים פחות. ואז יש את South of Midnight, משחק שמרגיש כאילו הוא נולד להיות מוצלח – אבל איפשהו בדרך פשוט התבלבל. בין פס קול חלומי, ויזואליה מהממת, ושליטה מתסכלת, מצאתי את עצמי נקרע בין התאהבות מוחלטת לייאוש מתמשך.

אז מה הופך את המשחק הזה לכזה שמותיר אותך חצוי? בואו נצלול יחד לתוך הביצה הדרומית, אל בין החוטים של המציאות, ונראה מה שם תפור היטב – ומה פשוט נפרם.

🎭 סיפור עם נשמה – אבל גם עם קווים גסים

הסטינג של South of Midnight לוקח אותנו לעולם של הייזל, נערה שחורה שגרה עם אמה בקרוואן בלב הדרום האמריקאי. כשסופת הוריקן עוקרת את הקרוואן ואמה נעלמת, הייזל יוצאת למסע חיפוש, שבמהלכו היא מגלה שהיא "טווה" – אחת שיכולה לראות ולתקן את חוטי המציאות.

הרעיון, על הנייר, מקורי ומסקרן. יש פה ניסיון לשלב מיתולוגיה דרומית, קסם עממי ואלגוריות על טראומה ותקווה. אבל הכתיבה לא מצליחה להתרומם מעבר לרעיונות. היא נופלת פעם אחר פעם לתוך קלישאות על גזע, מעמד, משפחה ושבר חברתי – בלי לספק פרשנות חדשה או עומק אמיתי. לפעמים זה מרגיש כמו רשימת וי על "מה חשוב שנכניס לסיפור", במקום יצירה אורגנית של עולם חי ונושם.

🎶 הפסקול – נשמה שמרחפת מעל הכל

אם יש תחום שבו המשחק הזה מצטיין בלי שום עוררין – זה הפסקול. בלוז דרומי, קאנטרי קודר, קולות נשיים חזקים וניחוחות גוספל – הכל משתלב יחד לחוויה מוזיקלית עשירה ומדויקת. כל דמות מקבלת ליווי מוזיקלי משלה, שמרגיש כאילו נכתב במיוחד בשבילה.

היו רגעים במשחק שבהם עצרתי הכל רק כדי להקשיב. זו מוזיקה שמספרת סיפור בעצמה – גם בלי מילים, גם בלי שלבים.

🎨 עולם יפהפה, עם פינות מחוספסות

אין ספק שמבחינה ויזואלית South of Midnight יודע להרשים. הסביבה כולה נושמת את הדרום האמריקאי – גשרים עקומים מעל נהרות, ביצות עמוקות, עצי מגנוליה ודמויות שהן כמעט קריקטורה – אבל כזו שעובדת.

עם זאת, בעוד הבוסים מעוצבים היטב, רוב האויבים הרגילים (המובים) נראים כמו צלליות חסרות השראה. הם לא מעניינים מבחינה עיצובית, ולא מוסיפים לאווירה. זה פספוס, במיוחד בעולם שיש לו כל כך הרבה מה להציע.

🕹️ כששליטה פוגשת תסכול

ואז מגיעים אל הגיימפליי – ופה דברים מתחילים להתפרק. השליטה בדמות מרגישה לעיתים רפויה או פשוט לא מגיבה. קפיצות פשוטות משתבשות בגלל זוויות תנועה מוזרות, קרבות נקטעים בגלל בעיות תזמון, ובאופן כללי – יש תחושת חוסר דיוק שמלווה אותך לאורך כל הדרך.

הקרבות עצמם מבוססים בעיקר על תנועה וזריזות, אבל בפועל – קשה מאוד לתפעל את זה כמו שצריך, בעיקר עם מקלדת ועכבר. הרמה הטכנית הנמוכה חונקת את הפוטנציאל של הקרבות להפוך למשהו דינמי וכיפי.

מעל כל זה – בעיות פריימים משמעותיות בקרבות עם יותר משלושה אויבים במקביל, הופכות סצנות אקשן למסך רועד ומתסכל.

🧵 מסר חשוב – עם תפירה גסה

צריך להגיד את זה בפה מלא: South of Midnight מנסה לגעת בנושאים חשובים – סטיגמות, גזענות, טראומה בין-דורית. אבל הדרך שבה הוא עושה את זה מרגישה כמעט מנותקת. המשחק רוכב על סט של קלישאות שחוקות, ומשאיר אותך לא פעם עם תחושה שהוא מפספס את המורכבות של הסיפור שהוא מנסה לספר.

במקום לגעת ללב – הוא לעיתים מרגיש מטיפני. במקום לייצר דיאלוג – הוא מכתיב אמירה. וזה חבל, כי יש בו כלים לעשות את זה אחרת.

⚖️ פוטנציאל אבוד, עטוף ביופי

בסופו של דבר, South of Midnight הוא משחק שנע בין רגעים של יופי נדיר לבין החלטות עיצוביות שמאכזבות. הפסקול, הדיבוב והוויזואליה משדרים איכות והשקעה, אבל הגיימפליי, הכתיבה והביצועים הטכניים פוגעים במוצר הסופי.

למי שמוכן לסלוח על תסכולים טכניים ולהתמסר לאווירה – אולי תמצאו פה חוויה ייחודית. אבל עבור רוב השחקנים, זו תהיה חוויה חצויה. כמו חלום יפה שהתעוררת ממנו מוקדם מדי.

🗡️ ציון סופי: 6 חרבות מתוך 10

מוזיקה אדירה, ויזואליה מהפנטת, סיפור עם פוטנציאל – אבל גיימפליי מתסכל וכתיבה קלישאתית שגורמת להכול להרגיש תפוס בחוטים.